השבוע נקראתי ללוות למנוחת עולמים קרוב משפחה יקר, כך מצאתי עצמי בבית הקברות "ירקון" - מטרופולין הקבורה של גוש דן. שתיים וחצי בצהריים, אוגוסט, חם, חם מאוד. מאתיים מטר ימינה מהכניסה נס! נווה מדבר מקומי - "מזנון הירקון", יצור כלאיים בלתי אפשרי המציע לאורחיו שתייה קלה, גלידות, כריכים, וציוד נלווה לבתי קברות. "תגיד, אני אומר למוכר בחיוך, זה לא קצת משעמם לקרוא לקיוסק שלך "מזנון הירקון", למה לא לקרוא לו "מזנון סוף הדרך" או "שער הצדיקים"? "אחי," הוא עונה לי, כנראה שפוגש כמוני על ימין ועל שמאל, "השם שהולך עכשיו הכי טוב זה הדקה התשעים".
התכנסות המקורבים והמשפחה לפני אמירת הקדיש וההספדים הנה שמורת טבע ישראלית, ואינני מדבר בלשון צינית אלא באהבה גדולה. יש משהו רך, אוהב, מבין ומרגש במעמד הזה: העיניים המוכרות, המפויסות, ההשלמה, הנחמה, המילים החמות, החיבוק האוהב שנכנס לך לנשמה...
מסע הלוויה לעומת זאת - בלאגן ישראלי במיטבו - אזור הקבורה גדול וקשה לאתר את הקבר. מה עושים? מחפשים! וכך, במה שנראה כמו לקוח מאחד מסרטיו של פליני, משתרכת שיירת המלווים והמנוח בראשה במשך דקות ארוכות בינות הקברים... לבסוף השיירה נעצרת, הרב מתקשר במכשיר המירס למשרד הראשי לקבל הנחיות, ואני מרגיש כמו אחד מבני ישראל במדבר, המחכים למוצא פיו של מנהיגם, משה.
האבדה נמצאה תודה לאל, והטקס מתחיל. על אף החום הכבד והמעיק, מנסה לעצום את עיניי, להרגיש את הנשימה, את התפילה להוות את הרגע, אבל משהו מפריע לי, אני משפיל את עיניי ורואה שאני עומד על קבר רענן, "אלוהים ישמור" אני אומר לעצמי, ומבחין כי אני לא היחיד, רוב הציבור סביבי ניצב אף הוא על תלוליות אפר קטנות שזה מכבר נערמו, "נו שויין" אני ממלמל, ככה זה במחוזותינו....
אולי בגלל השמש הקופחת, אולי בגלל האווירה הסוריאליסטית ואולי בגלל הגילוי המצמרר שהפרעתי כרגע למנוחתו של מת, קופצת לי פתאום לראש הדרשה על ארבעה יסודות המודעות (סטיפתהאנה סוטה), בה מדגיש הבודהא לתלמידיו את הצורך ליצור אינטימיות חסרת פשרות עם המוות וזאת על ידי ראיית טבעו הארעי של הגוף. על האדם, מציין הבודהא, ללמוד את מרכיבי גופו, את אבריו, את תוצרי הלוואי שהוא מייצר, את שלבי המיתה השונים - עד הפיכתו לעפר - ולהבין כי כזה יהיה גם גורלו... וכך לרגע אחד אינטימי הכול מתחבר לי כמו פאזל רב תרבותי: הריאליסטי עם הסוריאליסטי, הבודהיסטי עם היהודי, ואני מצליח סוף כל סוף להיות, להוות, להיפרד כראוי...
בדרך הביתה אני חושב לעצמי שהחיים הם כרוניקה של מוות ידוע מראש. כולנו הרי יודעים כי נמות ביום מן הימים אך יחד עם זאת בוחרים להתעלם מאמת גדולה זו ולהדחיקה. הפחד מן המוות - מן החידלון - יוצר את הצורך בשליטה, בוודאות, בנצחיות ואלו בתורן מצמיחות את הסבל האנושי על גווניו וביטויו השונים. אילו רק ידענו להתקרב אל המוות ולראותו כפשוטו - חלק ממארג החיים - היו חיינו מתברכים באיכות שונה בתכלית, בריאה יותר ומאוזנת.
כעבור ימים אחדים, אני ניגש לכתוב את הטור הזה ומגלה כיצד הוא נוגע בדברי משה אל עמו בפרשת ניצבים - אחת הפרשות המדהימות ביותר, כך בעיניי, בתורה. "...העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך..." (דברים ל, יט) וכי מה יש לו לאדם בחייו? שואל משה את צאן מרעיתו, והרי האדם נטול כל וודאות ושליטה על מהלך חייו. ומשיב משה, לאדם נתונה זכות הבחירה! הזכות לבחור בטוב, באמת - לבחור בחיים.
רובנו בוחרים לחיות את חיינו תוך התעלמות מהמוות ובטוחים שזו הבחירה הטבעית - בחיים - אך הבחירה בחיים חייבת לעבור דרך תובנת הבריאה, על מכלול פניה, הנעימים והלא נעימים, רק כך נזכה באמת להשפיע בצורה חיובית על מסלול חיינו.
אז תגידו מה שתגידו, אבל יש משהו בבתי קברות שעושה את זה, בעיקר כאן בדאון טאון ירקון - עיר ללא הפסקה, במקום בו קצב הקבורה שווה לקצב הילודה, באתר הקבורה הכי פחות אינטימי במזרח התיכון, בו נקברים המנוחים באתר הצופה לאחת האוטוסטרדות העמוסות ביותר בישראל, דווקא כאן ניתן לחוש את הדופק האמתי של החיים, בנקודת המפגש הזאת שבין שמים וארץ, חיים ומוות, טוב ורע, ברכה וקללה. דווקא כאן, הבחירה בחיים נראית כמעשה, המתבקש והפשוט ביותר.
